<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת כלה. ויש סמך לדבר, שתמצא בקהלת (ג', ד') עת ללדת ועת למות וגו' שהם בלמ"ד. ותמצא עת ספוד ועת רקוד בלא למ"ד, כלומר, בעת ספוד, דהיינו בהוצאת המת, ועת רקוד, דהיינו שמרקדים לפני הכלה, מבטלין הלימוד, על שם שחסר משניהם למ"ד.
<h2>דף כא:</h2>
כתב הרב רבי אשר מלוניל, הא דמברכין, בין אניסא דרבים בין אניסא דיחיד, דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, או מדרך התולדות, כגון מעברות הים, ומעברות הירדן, והדומה להם, וכמר בריה דראבנא, דאתרחיש ליה ניסא, ונפק לה עינא דמיא בפקתא דערבות, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה, ובא לידי סכנה, וניצל, וכיוצא בזה, אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה. ואם תאמר, והרי פורים, שהיה נס כמנהג העולם, ומברכין שעשה ניסים, ויש לומר, התם נמי יצא ממנהג העולם, מפני שני דברים, האחד, שבטל כתב המלך, והוא היפך דת פרס ומדי. והשני, שהרג קרוב לשמונים אלף מאימתו בעבור אהבת אשה אחת, ואין זה מנהג העולם וטבעו. ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית מברכין שעשה ניסים, אלא משום פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, שהיה כמעשה אליהו ואלישע, עד כאן.
<h2>דף כט:</h2>
וגרסינן בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) תנא ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. והטעם הוא משום ההפסקה כלומר שלא תפסיק הפריסה בין ברכה לאכילה ואף לא הברכה בין פריסה לאכילה רק הכל בבת אחת. א"ר חייא בר אבא הדא אמר הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות. א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וי"א שאם לא אמר מלך העולם אומר למדני חקיך כדי שיהא כקורא פסוק מן התהלים. ורבי חייא אזיל לטעמיה דפליג בגמרא דידן עם רבה וס"ל שצריך שתכלה ברכה עם הפת אבל לרבא דהלכתא כוותיה לא צריך ולא מידי. עוד גרסינן התם א"ר זריקה ר' זירא בעי האי דנסיב תרמוסא ומברך עליה ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות פי' היו תרמוסין לפניו ונטל אחת מהן ובירך עליה ונפלה מידו ומבעיא ליה אם צריך לברך פעם שנייה על האחרים ומקשי ומה בינו לבין אמת המים. ומתרץ אמרינן תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. וכתב הראב"ד נראה לי דהאי בעי' לקולא דלא עדיף מכוס ביד כל אחד ואחד שכולם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כולא נבגא דברכתא. היא אלמא דכל דמנח קמיה חיילה ברכה עילויה ע"כ. כתב הרב רבי גרשון ברבי שלמה, יש מאנשי הדור שמוכיחין מזה הירושלמי, במעשה שאירע, כי בראש חודש טבת, שמוציאין שני ספרי תורה, אחד של ראש חודש, ואחד של חנוכה, וטעה שליח צבור ופתח אותו של חנוכה, וברך הקורא עליו. והזכירוהו הצבור כי טעה, ובראש חודש שהוא תדיר יש לו לקרות ראשונה, והפסיק, וגלל ספר תורה, עד שהגיע לפרשת ראש חודש. ואומר מזה הירושלמי, שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש, משני טעמים, האחד, מן הירושלמי הראשון, שאמר הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה, והוא לא אתא לידיה, צריך לברוכי עליה זמן תנינות, רוצה לומר, כיון שהפסיק אחר ברכתו, שחזר ונטלו מן הקרקע, חוזר ומברך, אף על פי שלא הפסיק אלא בשתיקה, וגם כן בכאן, כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה, בעת שגלל ספר תורה, הויא ליה הפסקה, כמו אם הפסיק בדיבור. והטעם השני, מן הירושלמי השני, ולא מטעם הפסקה, אלא מטעם שלא נתכון בברכתו על זאת הפרשה, כמי שלא נתכון לברך על התורמוס שאוכל עכשו, כי אם על אותו שנפל, ולא חזר ונטל מן הקרקע. ולפי דעתי טעו, כי הטעם הראשון בטל הוא, שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר, דהלכתא כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע, דלא חשבינן שתיקה להפסקה, לא שנא הפסקה מרובה, ולא שנא הפסקה מועטת. והטעם השני גם כן בטל הוא לדעת הראב"ד, דפסק לקולא, והביא ראיות לדבריו, דכל דמנח קמיה חילא ברכה עליה. והכי נמי הא ספר תורה קמיה, ודעתיה עליהם לכל הפרשיות הכתובות בו. גם אם לא גלל אותו ספר תורה עצמו שברך עליו תחילה, אלא פתח ספר תורה אחר, יש פנים להיתר גם כן, לומר כי אחר שהוציאו אותם שני ספרי תורה יחד, לקרוא אותם שתי פרשיות שהם ענין היום, יש לומר דמנחי קמיה הוו, ודעתיה עלוייהו. וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו, על ידי מעשה שבא בראש חודש טבת. ויש שרצו לומר, כי לא היו צריכין מתחילה להפסיק, ולפתוח ספר תורה של ראש חודש, אף על פי שהסדר כן, כיון שנזדמן לו לקרות בשל חנוכה תחילה, ואין מעבירין על המצות, כדאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ג ע"ב) עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ויש סיוע לדעתנו, שצונו לגלול ולהפסיק, דקתני התם כל המצות מעכבות, בעי רבי ירמיה אפילו הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד, אמר לו אף אנא סבר כן, ומדקתני מעכבות, משמע שאם הניחם כן לא יצא, וצריך להניחן כסדר מצותן. עד כאן דברי הרב רבי גרשון.
<h2>דף לא:</h2>
ונוהגין בכל המקומות, בשבת של שבעת ימי החופה, אחר שקורין בספר תורה בסדר היום, לקרות עם החתן בספר תורה בואברהם זקן, עד ולקחת אשה לבני משם, (שם כ"ד, א' ז'). וגם לאחר שמפטירין מענין הפרשה מפטירין גם בישעיה (ס"א, י'. ס"ב, ה') שוש אשיש בה' עד ישיש עליך אלהיך. וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. ואם אירע זה הענין בשבת שמוציאין שני ספרי תורה, או שלושה, צריך לקרות תחילה הפרשיות המוטלות על הצבור, ואחר כך יקרא פרשת החתן. כי הראשונות הם חובה, וזאת רשות.
